116.8!!! אני רוצה לשנות את זה! רוצה לשנות את השומן שלי!!!
אף פעם לא הייתי נערה מאוד רזה, תמיד היה לי אגן רחב יחסית וקצת משקל עודף, היו תקופות של קצת יותר ותקופות של קצת פחות. בעיני הייתי נחשבת למלאה, כזאת שיכולה לרכוש בחנויות רגילות (כמובן שבדר"כ מדובר במידה הגדולה ביותר או אחת לפני הגדולה ביותר) אך לא החשבתי את עצמי לשמנה, בכלל לא הייתי מסוגלת לומר את המילים.
בתקופת השירות הצבאי הייתה התקופה שעלתי הרבה ומבחורה מלאה הפכתי לשמנמנה.
כמובן שהיו גם תקופות שהייתי ממש בכושר ויחסית לעצמי רזה וחטובה אך לאחר שנגמרו הקורסים הצבאיים שכללו הרבה כושר שובצתי בקריה ואח"כ בתל השומר .. מיותר לציין שהארוחות שלי הסתכמו בג'אנק ורולדין.
אחרי הצבא לקחתי את עצמי בידיים ובפעם הראשונה בחיי עשיתי מה שכיניתי דיאטה.
קיצצתי את הפחמימות והשומן והסתפקתי בכ-2 ארוחות גדולות ביום ועוד 2 ארוחות ביניים קטנות.
התוצאות לא איחרו לבוא, אנשים החמיאו המידות בבגדים הלכו וקטנו ואני הייתי מרוצה...
אבל החיבה שלי לפחמימות הכריעה ולאט לאט המשטר הקשוח שלי הלך והתרופף, מפה לשם העליתי את רוב המשקל ואולי אפילו עם תוספת. כל התקופה הזו לא נשקלתי וסמכתי על מה שראיתי.. מניחה שלא רציתי לדעת כמה מר גורלי.
בתקופת לימודיי התואר הראשון שוב לקחתי את עצמי בידיים שוב התוצאות לא איחרו לבוא וכולם נורא החמיאו והביטחון העצמי שלי עלה ועלה ועלה עד שלבסוף גם את הדיאטה הזו שברתי והעליתי את כל משקלי חזרה.
בטחוני ירד, וככל ששנאתי להסתכל במראה כך אהבתי לאכול, האכילה מילאה אצלי חור רגשי, כשעצוב לי, כששמח לי האוכל תמיד שם בשבילי.
איפשהו השלמתי עם זה שאני לא בנויה להיות רזה וכוסית (שונאת את המילה הזו אבל אני חושבת שאיפשהו בתוך תוכי רציתי להיות מהבנות האלה שאי אפשר להתעלם מהן, ובהיעדר מילה טובה יותר נישאר עם כוסית).
אז התחתנתי כשהיה לי משקל עודף, בחרתי שמלה שהחמיאה לי, ובדיעבד אני מניחה שזו אחת הסיבות שלא הייתי מהכלות שעשו דיאטת כאסח, נכנסתי להריון במשקל עודף והחיים נמשכו כסדרם עם אותם קילוגרים שאני סוחבת איתי.
בהריוני העלתי ממש מעט במשקל (מפתיע נכון?) לא היה לי תאבון ויצא שאפילו בסוף ההריון נראיתי כמעט כמו לפניו (בחורה שמנמונת).
לאחר הלידה שמעתי סיפורים רבים עד כמה שההנקה מרזה, ושאין זמן לאכול ועוד סיפורים שגרמו לי לחשוב שמכיוון שאני מניקה אני ארזה...
הבעיה הייתה ההנקות בשעות הקטנות של הלילה, כשאת ערה לבד והמקרר קורא בשמך.. וכך יצא שלאחר שהייתי מאכילה את התינוק ולא הייתי נרדמת, הייתי פשוט אוכלת.
במקביל עברתי תהליך לא פשוט בחיי שגרם לי להיכנס למעיין מצב של דיכאון (פרשנות שאינה מבוססת על אבחנה רפואית), פתאום לא היה איכפת לי מעצמי, הזנחתי את עצמי, אכלתי כדי לא לחשוב, כדי לא לדבר, כדי לא לבכות, הקילוגרמים עלו ועלו הבגדים לא עלו עליי ועדיין לא היה איכפת לי.
חשבתי שזה טוב... ככל שאני שמנה יותר כך פחות ופחות ישימו לב אליי. ובאותה תקופה זה הדבר שהכי רציתי, שאף אחד לא יתקרב אליי לא רציתי ולא חשבתי שמגיע לי משהו טוב. (אדגיש כי לא מדובר בדכאון אחרי לידה ובהזדמנות אפרט במה מדובר).
התהליך הזה נמשך ונמשך ואני שמנתי ושמנתי, בהתחשב בכך שהתחלתי עם עודף משקל, המראה שלי פשוט הלך והתדרדר, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, לא הצטלמתי כמעט, נמנעתי מאירועים ומפגשים חברתיים. ופשוט ברחתי לתוך ההתמכרות הטובה והמוכרת שלי - אוכל. למרות כל מה שציינתי לעיל, תמיד נחשבתי בעיני הסביבה שלי לבחורה חזקה, חכמה ויפה. כל כך הרבה פעמים שמעתי "לא חבל.. תראי איזה פנים יש לך", "אם תרזי תיהיי פשוט דוגמנית" המשפטים האלה לא חיזקו אותי אלא להפך, היעד הזה, של לרדת במשקל, היה עבורי בלתי מושג, משהו שלא יקרה וכל המשפטים האלה רק גרמו לי להרגיש רע יותר עם עצמי. להבין שכעת אני לא שווה כלום ורק אם ארזה אהיה שווה משהו.
המשפחה והחברים רמזו, חלקם בעדינות וחלקם בגסות (כן אמא אני מתכוונת אליך), המצב הבריאותי שלי הדאיג אותי (קוצר נשימה, עייפות כרונית, מחזור לא סדיר ועוד) ואני פשוט חשבתי שהשד כל כך נורא ואין הטעם בכלל לנסות. הרי הגעתי למשקל מטורף, הגבוה ביותר שידעתי... לא יכולתי לרכוש בגדים בחנויות רגילות (למעט חולצות שמלכתחילה אובר סייז) והרגשתי שהחיים שלי הולכים למקום מאוד עצוב ואפל.
כמעט 4 שנים הזנחתי את עצמי, תפחתי ותפחתי, המשקל עלה והבטחון והשמחה ירדו.
ידעתי שאיבדתי שליטה בחיי ופשוט לא ידעתי איך להחזיר אותה אליי.
אמא שלי לחצה עליי לפנות לקבוצת תמיכה כלשהי, מתוך מחשבה שסביבה תומכת תעניק לי מוטיבציה, תעניק לי מסגרת מסודרת ותהווה עבורי קרש קפיצה, בכל פעם שהיא דיברה על הנושא אני פשוט ברחתי ממנו, חייתי בהכחשה מלאה. עד שפתאום משהו בי זז מעט, איני יודעת למה זה קרה ולמה דווקא עכשיו,החלטתי שאני חייבת לנסות לפחות להגיע למצב של עצירה, לעצור את העליה במשקל, הרגשתי רע פיזית, הרגשתי עייפה כל הזמן, חסרת אנרגיה, ובעיקר פחדתי שאני נמצאת בקבוצת סיכון ללקות במחלות מסויימות, הדבר הנורא מבחינתי היה שהייתי כמו בת יענה, וטמנתי ראשי בחול, לא הלכתי לרופא למרות הנורות האדומות שנדלקו בדרך, גם הבנתי שהרי לא נולדתי ככה, לא נולדתי שמנה, גם לא הייתי ילדה שמנה (הייתי רגילה לחלוטין), אני עשיתי את זה לעצמי, אני הגעתי למצב הזה ואולי זה בר שינוי?
ואז בלי שום הכנה החלטתי להירשם לתוכנית. נדיר שאני מזיזה את עצמי ומתחילה תהליך שלא בא לי להתחיל, אך משהו בער בי, נמאס לי מהחיים שחייתי, נמאס לי לסבול ולהרגיש שאני חיה את החיים כצופה מהצד, נמאס לי להתבייש ללכת לים או לבריכה עם הבן שלי, פשוט נמאס.
ב20.7.15 בשיא הקיץ הישראלי, נרשמתי לקבוצה של חלי ממן, לא ממש יכולה להסביר למה דווקא לקבוצה הזו ולא לשומרי משקל או משהו אחר. קראתי שיש תפריט יחסית מובנה וחשבתי שלאור המצב שלי, חוסר הארגון והשליטה בחיי, תפריט מובנה יכול לעזור לי.
הגעתי למפגש הראשון ועליתי למשקל אחרי שלא עליתי כמה שנים טובות. ידעתי שאני שמנה אך לא ידעתי עד כמה.
המשקל הראה 116.8 קילו שהתפרסו על פני 1.63 ס"מ.
מאה ושש עשרה נקודה שמונה קילוגרם!!!!!
הייתי המומה, הסתכלתי על האנשים האחרים בקבוצה והרגשתי שאני בחמישייה הפותחת מבחינת המשקל. הבנתי אני שוקלת כמעט 30 קילו יותר מהמשקל של סוף ההריון . וגם אז לא הייתי רזה..
כמה אצטרף לרדת??? השאלה הדהדה בראשי והלחיצה אותי
ישר נכנסתי למקום הבטוח שלי של עולם התירוצים..
6 ארוחות ביום? אין לי אפשרות, אני הרי מאוד עסוקה, אין לי אפשרות לאכול תוך שעה מהרגע שאני מתעוררת, כל האנשים בקבוצה ממש לא הסגנון שלי, המדריכה לא הסגנון שלי, אין לי כוח לרדת כל כך הרבה קילו... אני הרי לא אצליח, לעולם לא אהיה רזה, אני רוצה פתרון קסם מהיר....ועוד אלפי תירוצים
כמובן שלא נאמר לי מה משקל היעד שלי, אך תיארתי לעצמי שבכדי להגיע למשקל תקין אצטרך להוריד כ-50 קילו... לא נתפס בעיני.. מה גם שמעולם לא שקלתי את המשקל התקין שלי (כאמור תמיד הייתי מלאה).. המחשבות הרגילות חזרו, מה הטעם?
מכיוון שכבר נרשמתי ושילמתי החלטתי לנסות..
ובאמת הקפדתי על 6 ארוחות לפי התפריט שהותאם לי, שכולל 1800 קלוריות, הרגשתי שאני אוכלת יותר ממה שאכלתי לפני, שתיתי המון מים, ופתאום נשאבתי לתהליך, להתעסקות בארוחות שלי, בעריכת קניות של מוצרים המתאימים לתפריט שלי,
לאחר שבוע הגעתי למפגש השני, עליתי על המשקל, כולי ציפייה, כי באמת הקפדתי ושמרתי על התכנית.
המשקל הראה 116.8, לא ירדתי אפילו גרם!!
נמלאתי תחושת כישלון ואכזבה. איך יכול להיות שלא ירדתי אפילו 100 גרם? הרי שמרתי כל כך טוב....אפילו 50 גרם היו עושים לי טעם של עוד...
המדריכה הסבירה שזה קורה בהתחלה, שהגוף לא רגיל לשינוי והוא אוגר את הקלוריות כי הוא נכנס למצב של מעיין סטרס...
הייתי בדיכאון כל השבוע, לא הבנתי איפה אני טועה... החלטתי לנסות בכל זאת להמשיך ואף לרשום יומן ובו פירוט יומי של כל מה שאכלתי.
שבוע לאחר מכן כבר ירדתי 900 גרם...
איזה כיף סוף סוף לראות שהעבודה נותנת תוצאות. כמה שמחה ואנרגיה.
שובע לאחר מכן ירדתי עוד קילו 300, עליתי על הגל, הרגשתי טוב, מלאה במוטיבציה, לאחר מכן ירדתי רק 600 גרם, ואחרי זה רק 300, "העיקר שאני יורדת" חשבתי לעצמי.
כל ערב הייתי מכינה לעצמי את הארוחות למחרת, משתדלת לשתות המון, וגם בימים סופר עסוקים לקחת כריך או חטיף אנרגיה כדי לא להתפתות לאכילה בחוץ...
כל שבוע היה מבחינתי מלחמה, מלחמה עם עצמי לחזור להרגלים הישנם, ברוב השבועות ירדתי, חלקם יותר חלקם פחות, היה שבוע אחת שבו העליתי 400 גרם, וזה החזיר אותי שוב למצב של אכזבה...
במקום לעלות שוב על הסוס התחלתי להרגיש שאני לא אגיע לעולם ליעד שלי ובעקבות הירידה במצב רוח שבוע לאחר מכן ירדתי רק 400.. הקצב של הירידה הפך להיות מאוד איטי וזה שוב אכזב אותי
החלטתי לבחון את השינויים בחיי מאז שאני בתוכנית. העובדה שהפסקתי לאכול מכל הבא ליד, לתכנן את הארוחות שלי, להכין אוכל מהערב, לשתות יותר, התחלתי להרגיש יותר טוב, הבגדים הפכו למעט רחבים וגם קיבלתי מחמאות...
מפה לשם חלפו 3.5 חודשים בתכנית,
הגעתי לשקילה האחרונה שלי כשאני 9.3 קילו פחות, כל כך רציתי להגיע ל10 קילו, לקבל את הדחליל ולדעת שהנה את בדרך הנכונה. עליתי למשקל בתחושות מעורבות, "שיהיה לפחות 700 גרם", המנחה אומרת לי "כל הכבוד" ואני בטוחח שמדובר בחצי קילו "הורדת קילו וחצי השבוע". לא האמנתי. עליתי שוב למשקל, והבנתי שירדתי כמעט כפול מהיעד השבועי שלי (שאני הצבתי לעצמי הירידה הבריאה והמומלצת היא חצי-קילו בשבוע)
2.11.15 אני 10.800 קילו פחות!!! קיבלתי דחליל לציון המאורע מהמנחה ואני לא יכולה להסביר כמה סיפוק עצמי הרגשתי.
לשם שינוי עשיתי משהו בשביל עצמי, לא וויתרתי לעצמי (כמובן שיש נפילות אבל נדבר עליהן בהזדמנות אחרת) ואני לא רוצה לצאת בהצהרות גדולות, אני מנסה לסלוח לעצמי על נפילות וגם אם היה יום קשה אז זה רק יום אחד וזה לא ישפיע על כל התהליך...
אין לי מטרה לשווק את התוכנית של חלי ממן אלא לשתף במסע שלי.. מסע שהוא מבחינתי לא ברור מאליו, מסע שבו אני מנסה לחזור לעצמי, לאהוב את עצמי ואת החיים קצת יותר...
אז היי, אני שמנה, נכון להיום שוקלת 106 קילו, הורדתי כבר 10.800 ק"ג, מקווה להפוך לשמנה לשעבר, לשמנה משוקמת...אני לא רוצה לשמוע משפטים כמו " לא חבל, תראי איזו יפה את... אם תרזי קצת תהיי מהממת.."
אני חושבת שאפשר להיות שמנה, מהממת ובעלת בטחון עצמי.
אך אני לא הייתי מאושרת, הכבדות הפיזית הכבידה עליי בכל תחומי חיים. הרגשתי כאילו אני לובשת חליפה מתנפחת, הרגשתי לא בריאה, לא אהבתי את עצמי ולכן החלטתי לנסות להפוך ליותר שמחה ומאושרת, לפעמים השלת המשקל הפיזי משפיעה גם על הקלה במובן הפנימי והרגשי, אני רוצה לחזור ולהיות בטוחה בעצמי, לחיות את החיים שאני רוצה לחיות ולא להסתפק ולהסתתר מאחורי השומן שלי.
אני מזמינה אתכם להצטרף למסע שלי, ההתחלה ידועה אך הסוף מבחינתי הוא בגדר תעלומה פתוחה, יכול להיות שיהיה זה סוף שמח ויכול להיות שלא, מה שכן, הוא תלוי רק בי!
בתקופת השירות הצבאי הייתה התקופה שעלתי הרבה ומבחורה מלאה הפכתי לשמנמנה.
כמובן שהיו גם תקופות שהייתי ממש בכושר ויחסית לעצמי רזה וחטובה אך לאחר שנגמרו הקורסים הצבאיים שכללו הרבה כושר שובצתי בקריה ואח"כ בתל השומר .. מיותר לציין שהארוחות שלי הסתכמו בג'אנק ורולדין.
אחרי הצבא לקחתי את עצמי בידיים ובפעם הראשונה בחיי עשיתי מה שכיניתי דיאטה.
קיצצתי את הפחמימות והשומן והסתפקתי בכ-2 ארוחות גדולות ביום ועוד 2 ארוחות ביניים קטנות.
התוצאות לא איחרו לבוא, אנשים החמיאו המידות בבגדים הלכו וקטנו ואני הייתי מרוצה...
אבל החיבה שלי לפחמימות הכריעה ולאט לאט המשטר הקשוח שלי הלך והתרופף, מפה לשם העליתי את רוב המשקל ואולי אפילו עם תוספת. כל התקופה הזו לא נשקלתי וסמכתי על מה שראיתי.. מניחה שלא רציתי לדעת כמה מר גורלי.
בתקופת לימודיי התואר הראשון שוב לקחתי את עצמי בידיים שוב התוצאות לא איחרו לבוא וכולם נורא החמיאו והביטחון העצמי שלי עלה ועלה ועלה עד שלבסוף גם את הדיאטה הזו שברתי והעליתי את כל משקלי חזרה.
בטחוני ירד, וככל ששנאתי להסתכל במראה כך אהבתי לאכול, האכילה מילאה אצלי חור רגשי, כשעצוב לי, כששמח לי האוכל תמיד שם בשבילי.
איפשהו השלמתי עם זה שאני לא בנויה להיות רזה וכוסית (שונאת את המילה הזו אבל אני חושבת שאיפשהו בתוך תוכי רציתי להיות מהבנות האלה שאי אפשר להתעלם מהן, ובהיעדר מילה טובה יותר נישאר עם כוסית).
אז התחתנתי כשהיה לי משקל עודף, בחרתי שמלה שהחמיאה לי, ובדיעבד אני מניחה שזו אחת הסיבות שלא הייתי מהכלות שעשו דיאטת כאסח, נכנסתי להריון במשקל עודף והחיים נמשכו כסדרם עם אותם קילוגרים שאני סוחבת איתי.
בהריוני העלתי ממש מעט במשקל (מפתיע נכון?) לא היה לי תאבון ויצא שאפילו בסוף ההריון נראיתי כמעט כמו לפניו (בחורה שמנמונת).
לאחר הלידה שמעתי סיפורים רבים עד כמה שההנקה מרזה, ושאין זמן לאכול ועוד סיפורים שגרמו לי לחשוב שמכיוון שאני מניקה אני ארזה...
הבעיה הייתה ההנקות בשעות הקטנות של הלילה, כשאת ערה לבד והמקרר קורא בשמך.. וכך יצא שלאחר שהייתי מאכילה את התינוק ולא הייתי נרדמת, הייתי פשוט אוכלת.
במקביל עברתי תהליך לא פשוט בחיי שגרם לי להיכנס למעיין מצב של דיכאון (פרשנות שאינה מבוססת על אבחנה רפואית), פתאום לא היה איכפת לי מעצמי, הזנחתי את עצמי, אכלתי כדי לא לחשוב, כדי לא לדבר, כדי לא לבכות, הקילוגרמים עלו ועלו הבגדים לא עלו עליי ועדיין לא היה איכפת לי.
חשבתי שזה טוב... ככל שאני שמנה יותר כך פחות ופחות ישימו לב אליי. ובאותה תקופה זה הדבר שהכי רציתי, שאף אחד לא יתקרב אליי לא רציתי ולא חשבתי שמגיע לי משהו טוב. (אדגיש כי לא מדובר בדכאון אחרי לידה ובהזדמנות אפרט במה מדובר).
התהליך הזה נמשך ונמשך ואני שמנתי ושמנתי, בהתחשב בכך שהתחלתי עם עודף משקל, המראה שלי פשוט הלך והתדרדר, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, לא הצטלמתי כמעט, נמנעתי מאירועים ומפגשים חברתיים. ופשוט ברחתי לתוך ההתמכרות הטובה והמוכרת שלי - אוכל. למרות כל מה שציינתי לעיל, תמיד נחשבתי בעיני הסביבה שלי לבחורה חזקה, חכמה ויפה. כל כך הרבה פעמים שמעתי "לא חבל.. תראי איזה פנים יש לך", "אם תרזי תיהיי פשוט דוגמנית" המשפטים האלה לא חיזקו אותי אלא להפך, היעד הזה, של לרדת במשקל, היה עבורי בלתי מושג, משהו שלא יקרה וכל המשפטים האלה רק גרמו לי להרגיש רע יותר עם עצמי. להבין שכעת אני לא שווה כלום ורק אם ארזה אהיה שווה משהו.
המשפחה והחברים רמזו, חלקם בעדינות וחלקם בגסות (כן אמא אני מתכוונת אליך), המצב הבריאותי שלי הדאיג אותי (קוצר נשימה, עייפות כרונית, מחזור לא סדיר ועוד) ואני פשוט חשבתי שהשד כל כך נורא ואין הטעם בכלל לנסות. הרי הגעתי למשקל מטורף, הגבוה ביותר שידעתי... לא יכולתי לרכוש בגדים בחנויות רגילות (למעט חולצות שמלכתחילה אובר סייז) והרגשתי שהחיים שלי הולכים למקום מאוד עצוב ואפל.
כמעט 4 שנים הזנחתי את עצמי, תפחתי ותפחתי, המשקל עלה והבטחון והשמחה ירדו.
ידעתי שאיבדתי שליטה בחיי ופשוט לא ידעתי איך להחזיר אותה אליי.
אמא שלי לחצה עליי לפנות לקבוצת תמיכה כלשהי, מתוך מחשבה שסביבה תומכת תעניק לי מוטיבציה, תעניק לי מסגרת מסודרת ותהווה עבורי קרש קפיצה, בכל פעם שהיא דיברה על הנושא אני פשוט ברחתי ממנו, חייתי בהכחשה מלאה. עד שפתאום משהו בי זז מעט, איני יודעת למה זה קרה ולמה דווקא עכשיו,החלטתי שאני חייבת לנסות לפחות להגיע למצב של עצירה, לעצור את העליה במשקל, הרגשתי רע פיזית, הרגשתי עייפה כל הזמן, חסרת אנרגיה, ובעיקר פחדתי שאני נמצאת בקבוצת סיכון ללקות במחלות מסויימות, הדבר הנורא מבחינתי היה שהייתי כמו בת יענה, וטמנתי ראשי בחול, לא הלכתי לרופא למרות הנורות האדומות שנדלקו בדרך, גם הבנתי שהרי לא נולדתי ככה, לא נולדתי שמנה, גם לא הייתי ילדה שמנה (הייתי רגילה לחלוטין), אני עשיתי את זה לעצמי, אני הגעתי למצב הזה ואולי זה בר שינוי?
ואז בלי שום הכנה החלטתי להירשם לתוכנית. נדיר שאני מזיזה את עצמי ומתחילה תהליך שלא בא לי להתחיל, אך משהו בער בי, נמאס לי מהחיים שחייתי, נמאס לי לסבול ולהרגיש שאני חיה את החיים כצופה מהצד, נמאס לי להתבייש ללכת לים או לבריכה עם הבן שלי, פשוט נמאס.
ב20.7.15 בשיא הקיץ הישראלי, נרשמתי לקבוצה של חלי ממן, לא ממש יכולה להסביר למה דווקא לקבוצה הזו ולא לשומרי משקל או משהו אחר. קראתי שיש תפריט יחסית מובנה וחשבתי שלאור המצב שלי, חוסר הארגון והשליטה בחיי, תפריט מובנה יכול לעזור לי.
הגעתי למפגש הראשון ועליתי למשקל אחרי שלא עליתי כמה שנים טובות. ידעתי שאני שמנה אך לא ידעתי עד כמה.
המשקל הראה 116.8 קילו שהתפרסו על פני 1.63 ס"מ.
מאה ושש עשרה נקודה שמונה קילוגרם!!!!!
הייתי המומה, הסתכלתי על האנשים האחרים בקבוצה והרגשתי שאני בחמישייה הפותחת מבחינת המשקל. הבנתי אני שוקלת כמעט 30 קילו יותר מהמשקל של סוף ההריון . וגם אז לא הייתי רזה..
כמה אצטרף לרדת??? השאלה הדהדה בראשי והלחיצה אותי
ישר נכנסתי למקום הבטוח שלי של עולם התירוצים..
6 ארוחות ביום? אין לי אפשרות, אני הרי מאוד עסוקה, אין לי אפשרות לאכול תוך שעה מהרגע שאני מתעוררת, כל האנשים בקבוצה ממש לא הסגנון שלי, המדריכה לא הסגנון שלי, אין לי כוח לרדת כל כך הרבה קילו... אני הרי לא אצליח, לעולם לא אהיה רזה, אני רוצה פתרון קסם מהיר....ועוד אלפי תירוצים
כמובן שלא נאמר לי מה משקל היעד שלי, אך תיארתי לעצמי שבכדי להגיע למשקל תקין אצטרך להוריד כ-50 קילו... לא נתפס בעיני.. מה גם שמעולם לא שקלתי את המשקל התקין שלי (כאמור תמיד הייתי מלאה).. המחשבות הרגילות חזרו, מה הטעם?
מכיוון שכבר נרשמתי ושילמתי החלטתי לנסות..
ובאמת הקפדתי על 6 ארוחות לפי התפריט שהותאם לי, שכולל 1800 קלוריות, הרגשתי שאני אוכלת יותר ממה שאכלתי לפני, שתיתי המון מים, ופתאום נשאבתי לתהליך, להתעסקות בארוחות שלי, בעריכת קניות של מוצרים המתאימים לתפריט שלי,
לאחר שבוע הגעתי למפגש השני, עליתי על המשקל, כולי ציפייה, כי באמת הקפדתי ושמרתי על התכנית.
המשקל הראה 116.8, לא ירדתי אפילו גרם!!
נמלאתי תחושת כישלון ואכזבה. איך יכול להיות שלא ירדתי אפילו 100 גרם? הרי שמרתי כל כך טוב....אפילו 50 גרם היו עושים לי טעם של עוד...
המדריכה הסבירה שזה קורה בהתחלה, שהגוף לא רגיל לשינוי והוא אוגר את הקלוריות כי הוא נכנס למצב של מעיין סטרס...
הייתי בדיכאון כל השבוע, לא הבנתי איפה אני טועה... החלטתי לנסות בכל זאת להמשיך ואף לרשום יומן ובו פירוט יומי של כל מה שאכלתי.
שבוע לאחר מכן כבר ירדתי 900 גרם...
איזה כיף סוף סוף לראות שהעבודה נותנת תוצאות. כמה שמחה ואנרגיה.
שובע לאחר מכן ירדתי עוד קילו 300, עליתי על הגל, הרגשתי טוב, מלאה במוטיבציה, לאחר מכן ירדתי רק 600 גרם, ואחרי זה רק 300, "העיקר שאני יורדת" חשבתי לעצמי.
 |
| ארוחת ערב שכוללת חביתה מביצה אחת, סלט ירקות ולחמית |
כל שבוע היה מבחינתי מלחמה, מלחמה עם עצמי לחזור להרגלים הישנם, ברוב השבועות ירדתי, חלקם יותר חלקם פחות, היה שבוע אחת שבו העליתי 400 גרם, וזה החזיר אותי שוב למצב של אכזבה...
במקום לעלות שוב על הסוס התחלתי להרגיש שאני לא אגיע לעולם ליעד שלי ובעקבות הירידה במצב רוח שבוע לאחר מכן ירדתי רק 400.. הקצב של הירידה הפך להיות מאוד איטי וזה שוב אכזב אותי
החלטתי לבחון את השינויים בחיי מאז שאני בתוכנית. העובדה שהפסקתי לאכול מכל הבא ליד, לתכנן את הארוחות שלי, להכין אוכל מהערב, לשתות יותר, התחלתי להרגיש יותר טוב, הבגדים הפכו למעט רחבים וגם קיבלתי מחמאות...
מפה לשם חלפו 3.5 חודשים בתכנית,
הגעתי לשקילה האחרונה שלי כשאני 9.3 קילו פחות, כל כך רציתי להגיע ל10 קילו, לקבל את הדחליל ולדעת שהנה את בדרך הנכונה. עליתי למשקל בתחושות מעורבות, "שיהיה לפחות 700 גרם", המנחה אומרת לי "כל הכבוד" ואני בטוחח שמדובר בחצי קילו "הורדת קילו וחצי השבוע". לא האמנתי. עליתי שוב למשקל, והבנתי שירדתי כמעט כפול מהיעד השבועי שלי (שאני הצבתי לעצמי הירידה הבריאה והמומלצת היא חצי-קילו בשבוע)
2.11.15 אני 10.800 קילו פחות!!! קיבלתי דחליל לציון המאורע מהמנחה ואני לא יכולה להסביר כמה סיפוק עצמי הרגשתי.
לשם שינוי עשיתי משהו בשביל עצמי, לא וויתרתי לעצמי (כמובן שיש נפילות אבל נדבר עליהן בהזדמנות אחרת) ואני לא רוצה לצאת בהצהרות גדולות, אני מנסה לסלוח לעצמי על נפילות וגם אם היה יום קשה אז זה רק יום אחד וזה לא ישפיע על כל התהליך...
אין לי מטרה לשווק את התוכנית של חלי ממן אלא לשתף במסע שלי.. מסע שהוא מבחינתי לא ברור מאליו, מסע שבו אני מנסה לחזור לעצמי, לאהוב את עצמי ואת החיים קצת יותר...
אז היי, אני שמנה, נכון להיום שוקלת 106 קילו, הורדתי כבר 10.800 ק"ג, מקווה להפוך לשמנה לשעבר, לשמנה משוקמת...אני לא רוצה לשמוע משפטים כמו " לא חבל, תראי איזו יפה את... אם תרזי קצת תהיי מהממת.."
אני חושבת שאפשר להיות שמנה, מהממת ובעלת בטחון עצמי.
אך אני לא הייתי מאושרת, הכבדות הפיזית הכבידה עליי בכל תחומי חיים. הרגשתי כאילו אני לובשת חליפה מתנפחת, הרגשתי לא בריאה, לא אהבתי את עצמי ולכן החלטתי לנסות להפוך ליותר שמחה ומאושרת, לפעמים השלת המשקל הפיזי משפיעה גם על הקלה במובן הפנימי והרגשי, אני רוצה לחזור ולהיות בטוחה בעצמי, לחיות את החיים שאני רוצה לחיות ולא להסתפק ולהסתתר מאחורי השומן שלי.
אני מזמינה אתכם להצטרף למסע שלי, ההתחלה ידועה אך הסוף מבחינתי הוא בגדר תעלומה פתוחה, יכול להיות שיהיה זה סוף שמח ויכול להיות שלא, מה שכן, הוא תלוי רק בי!
 |
| רעיון לצהריים: רביולי ממולאים בבשר ברוטב אדום וירקות מוחמצים בצד (הירקות חינמיים) |
 |
| ירקות מוקפצים בסגנון תאילנדי, אורז לבן, וקצת מיני נקניקיות (אדגיש כי כיום אין לי בשר מעובד במקרר אך היו לי שאריות של החיים שלפני הכניסה לתוכנית ולא רציתי לזרוק) |
 |
| סלט כרוב עם פלפל זהוב עם מעט מיוקל |
 |
| טורטיה מקמח מלא עם חזה עוף אפוי בתנור חסה עגבניה ומיוקל |
 |
| טורטיות!!! רעיון לארוחת ערב או צהריים |
 |
| כן! אני אוכלת פסטה גם כשאני בדיאטה. מדובר בככוס פחמימה עם ברוקולי עגבניות שרי ומעט שמנת לבישול (כ6 כפות) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה